Michal Krak
TLV URBAN TOUR GUIDE
מיכל קרק

 סיורי נישה בתל אביב

סיורים בתל אביב
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit. Sed eu tellus at arcu luctus mollis. Aenean luctus sem eu dui rutrum hendrerit. Morbi facilisis tincidunt diam, ac congue magna ornare quis. Vivamus molestie purus a justo dapibus cursus. Class aptent taciti sociosqu ad litora torquent per conubia nostra, per inceptos himenaeos. Aliquam erat volutpat. Phasellus quis lectus nisi, ut mattis urna. Nam mattis scelerisque luctus.
מיכל קרקינובסקי  טל' 050-7826588   michal.tlv.tour@gmail.com

מי מכיר את הלב על הקיר?
מאת: מיכל קרק, אפריל 2016


מאז ומעולם היתה האמנות שופר לחברה, ואמנות הרחוב חצוצרה בוטה לתקוע בה על כל שמקומם ומרגיז. בשנות ה70 רססו על הכיבוש, בשנות ה80 על רמת הגולן, בשנות ה90 היו יותר סטיקרים וכל הזמן מלווים אותנו "עם ישראל חי" ונ נח נחמ נחמן מאומן".
עם זאת, ימים חלפו ומאז שנת 2000 פועלת סצינת אמנות רחוב עשירה ונהדרת בתל אביב.
יותר ויותר אני מחפשת את המחאה על הקירות, את העיסוק בפוליטיקה, בממשל ובציבורי. יותר ויותר אני מוצאת את האישי, המפחיד, הפרטי, המוני לבבות שבורים. ייתכן וכל רסס של גרפיטי הוא תוצאה של לב סדוק או שבור, אולי רק  חבול. ייתכן והגבולות בין אישי וציבורי מטושטשים, וייתכן  והקירות נאחזים רק בלב, כי מהיתר הם כבר מיואשים....

לבבותיה של מאיה גלפמן נאחזים בקירות כבר שנים. עבודתה מיוחדת ושובה לב ברכות של צמר בהיצמדות של דבק חם, במסגרת של קופסת נעליים ובחזרתיות עיקשת בכל פינות העיר, עיקשת כפעימות הלב. העבודה התלת מימדית יחד עם המסגרת, שנותנת איזו תחושה של אמנות ממוסדת, מעניקה את התחושה כי הושקעה כאן עבודה, כי מישהי "שמה לב". העבודות של מאיה הן כנשיקות רכות של צמר למי שמרים את עיניו ושם לב. לא בכדי היא משתתפת בפרוייקט הנגשת האמנות לעיוורים שפתח מתי עלה. מקסים. שם הפרוייקט, אגב, לקוח מעבודותיה אלו בדיוק: "שימו לב"...
מדהים גם לשים לב שכמעט ולא מחבלים בעבודות של מאיה (והדוגמא הבולטת ביותר היא עטרת הלבבות בחניון שליד האוזן השלישית במורד שדרות בן-ציון.) רק פגעי הזמן עושים את שלהם ומותירים שארי קרטון, ולעתים צמר מדובלל ולב חבול.



בעוד מאיה גלפמן היא אמנית מוכרת וגם חותמת בשמה על יצירותיה ברחוב, איש לא ידע מיהו האלמוני שמפזר לבבות, תחילה אדומים- אחר כך צבעוניים, ברחבי כרם התימנים. איש גם לא יודע מי מרסס את המשפט מן השבלונה "זה לא מושלם, אבל זה כולו שלך". שוב החזרתיות: של השבלונה ושל הלבבות, שנותנים את התחושה שאין זה סתם, המסר שב ונאמר, דבר שיש לחשוב עליו, משהו שיש לשים אליו, לשים עליו את הלב. לעתים אלו אינם אמנים כלל, אלא אנשים כמוני וכמוכם שיש להם מה לומר. לעתים אלו שכנים טובי לב, כמו מרסס הלבבות תושב הכרם, שזהותו, כמו מקום מגוריו, נודעו לי הודות לשכן-חבר, שראה אותו מרסס ושאל אותו מדוע ולמה. אגב, זה לא היה בלילה, והבחור אמר שהוא פשוט רוצה לקשט את השכונה. ואז על כל הלבבות שלו בשכונה המקושטת שלו, בא מישהו, כנראה אחר לגמרי, וכתב :"זה לא מושלם, אבל זה לגמרי שלך..."





עוד עבודות, שמי שהספיק, הצליח לראות בהן סיפור בהמשכים, הן דמויותיו העצובות של KNOW HOPE המוכשר, כפי ששמו לבדו יעיד.
דמויותיו המקווקוות בעלות מבע עצוב. ליבן לנצח עקור ממקומו ומופיע, אדום ובולט על גבי הרקע המונוכרומי, במקום אחר, מותק ומוזר ממקומו הטבעי. במקרה זה, על רקע דלת חלודה מיושן והזנחה. הלב מוגש לפנים, בעוד שעיני הדמות מכוסות ביד הנותרת, כמו לא לראות שהלב מוגש ועבור מי. כמה כואב, עצוב ואישי זה. כמה פרטי ופרטני. וכך זה עומד בחוצות. דומני שצילמתי את זה ברחוב גת רימון, לא בטוחה אם זה עדיין שם. לא הדמויות ולא הלב המושט.




לפני כשנתיים הציפה את העיר סדרת הלבבות של MOOTELA. לא צורת לב, אלא לב ממש, מצוייר בטוש על נייר ומודבק על הקיר. לב ביולוגי, האיבר בעצמו, וללב יש פנים ותחתיו שתי מילים. מבע פני הלב משתנה מעבודה לעבודה וכך גם הכיתוב שתחתיו: Heal Me, Feel Me, Feed Me ועוד.
בין שני הלבבות, המשתלבים כה יפה על קיר הבית הציורי בנווה צדק, הופיע לפתע הכיתוב: "אלוהים" באותיות מראה. כאילו האלוהים הפוך, או אולי כאילו זו השתקפות שלו- את מביטה בקיר ורואה השתקפות של אלוהים. אפשר גם לקרוא את זה כ "מי הוא לא"- ולגרוס כי יש אלוהה בכל אחד, בכל דבר... בסיומו של קיר, יש לנו שני לבבות עגומים ואלוהים אחד הפוך בינהם ומתחתם.



בגרפיטי שהופיע בכמויות ברחבי פלורנטין עם צאת יום הכיפורים דאשתקד, גם כן נעשה הקישור בין האלוהים והלב. שבלונה שאומרת: 'האלוהים הוא' ותחת המילים איור של לב. בתוך הלב כתם צבע. האם האלוהים הוא כתם הצבע שבלב? האם האלוהים הוא לב מדמם? 

  
בתמונה הבאה עבודה גדולה, צבעונית ומשותפת של ניצן מינץ וUNTAY. האיור השקט-הסוער של אנטי, בו לשונות צבע מזדקרים שנדמים לנתזי מים, לשלהבות אור, ללהבות עגולות של אש ורודה גם יחד. אלו נוצרים מ ויוצרים את דמות האישה בציור שמשתלב, עוטף ותומך את השיר שכתבה ניצן מינץ.
השיר שלה מתאר כמיהה לאהבה, אך לא רק:

" אם תאהב אותי/ אאיר את הדירה הקטנה/ חזק כגחלילית/ אנצח את השמש"

יש כאן תחושת קטנות ומסוגלות: הדירה קטנה והגחלילית קטנה, אך אם תאהב אותי, יווצר בי אור מתוכי, כמו גחלילית, חזק אף מהשמש.
דומני שניצן מינץ היא אכן גחלילית שכזו, מאירה את קירות העיר בשירה עברית מקורית, ומאפשרת לעוברי אורח להחשף לאיזה רגש מזוקק, לשלוק של תרבות גבוהה ומונגשת, לעונג אסתטי ואינטלקטואלי, טרי ומפתיע, בכל פעם מחדש.



 

משורר רחוב אחר, צעיר יותר, אם לא בגיל אז בתרגיל, (ניצן מינץ היא בהחלט החלוצה, ואולי אף מייסדת הז'אנר של שירת רחוב) הוא אורן עילם, שחורז שירה נגישה במשקלים קלים, טבולה בהומור וחידודים ונושאת מסרים כואבים. בעוד ניצן מינץ עובדת עם שבלונות של אותיות וממלאה אות אחר אות על הקיר בעזרת טוש, אורן עילם מכין שבלונה ומרסס. הגופן שלו יחד עם הניקוד הברור מזכיר עמוד מספר שירה, מותק ממקומו, ומוגדל. כאילו דפי שירה עברית תלויים להם בין קרטוני שוק לוינסקי, בתחנה המרכזית, בגן החשמל...



הקירות עוד עמוסים בלבבות וחיות אחרות, ברגשות ואמרות והצהרות, בקשקושים וביצירות. הלוואי ואחיה עוד ריבוא שנים לתעד את קורות הקירות. הלוואי ואבין מה מניע אמן לשפוך את ליבו על הקיר, ובינתיים, ממשיכה לתעד ולהדריך. אסכם ב: נעים להקיר